אומרים שהעושר מגיע בצניחה חופשית ואילו את השמחה אנו צריכים להביא בכוחות עצמנו. בדרך כלל מבשרים לנו זאת ברגע האחרון, כשכל השווקים כבר סגורים, לילה יושב בגנים והיגון נמצא כבר ליד הפתח. אני תמיד מופתעת ושואלת בטרוניה קלה "למה תמיד מודיעים ברגע האחרון?", ואז נזכרת בדרך שאומרת ש:"מתוך שלא לשמה אפשר להגיע לשמה".
אפילו כשהאקדח כבר מונח על רקתי, אני מצליחה לנער אותו בחיוך גדול ובבדיחה טובה ואז הוא מיד נס על נפשו. הרב שלי, המלמד קבלה מספר כי עלינו ללמוד בעשיריות ולהשתדל להתאחד בינינו רגשית. אין חשיבות אם זו עשירייה וירטואלית או פיזית, העיקר להשתדל על ידי מאמצי הלב להתחבר. אנו לא חייבים לדעת בדיוק מי נמצא בעשירייה, מה מצבם המשפחתי, החברתי וכולי. חשובות ההשתוקקויות שלהם לבורא, שדרכם אתה מצרף את עצמך אליהם ויחד אתם מתקדמים. כל זה מתרחש במרחב הרוחני, ואין בתוכו שום פרמטרים פיזיים.
איך מתחיל תהליך הלימוד? מתחילות שאלות קודם כל. לשם מה אני חי? מעבר להצלחה בעבודה, גידול הילדים ותפנוקי החיים, במהות, האם יש איזו מטרה או שהסרט מסתכם בלהעביר את הזמן בסבבה עם מינימום נזקים, עד שדועכים? אז מגיעה לחיינו חכמת הקבלה ואומרת שאם יש לך שאלה, בטוח שאפשר למצוא תשובה.
אל תחשבו שזה נעשה כל כך בקלות, לבד זה בלתי אפשרי. רק ביחד עם שאר חלקי נשמתי, העשיריה שלי, שנמצאת תמיד איתי. לכן כשאנחנו נפגשות חדשות לבקרים, שומעות שיעור, אנו עושות זאת רק ביחד, כשאנחנו נפגשות יש לנו אותה כוונה ולמרות השוני ביננו, עשר ספירות קדושות, כל אחת משלימה את השנייה מתוך ברית של ערבות, שבכל מפגש אנו מחדשות אותה ומבררות בכובד ראש אך בשמחה גלויה, שמחת הגילוי המשותף, העבודה הפנימית המאומצת. שריר הלב הפועם, שאינו פוסק מלהתאמן, ואנחנו מבקשות אותו בשדה הרחב, משתחוות לפניו, מבקשות ותמיד נענות, כי כל בקשתנו היא לפגוש אותו בשדה המבורך. יחד נשלח אליו תפילתנו וכשהוא משחק במחבואים, נסתר מאחורינו ואז נשבר, צוחק אלינו ואומר "נצחוני בנותיי", אנחנו שמחות ויודעות שבכל זאת You have to do a lot of crying if you want to sing the blues.