זכורה לי הפעם הראשונה ששמעתי קריאה בספר הזוהר. הבנתי מעט מאד, תכופות לא הבנתי דבר, אבל המילים עצמן התלבשו זו בזו, התחברו זו בזו, באופן היוצר תחושה של קשר של הכול בכול, אחדות הכול. מקום בו ניגודים מצויים זה בצד זה ומשלימים אחד את השני למהות חדשה הכלולה משניהם. הקריאה בספר נחשבת לסגולה, שכן מקרבת את הקורא בו למצב של גמר התיקון, ואין זה משנה אם יקרא בספר מתחילתו לסופו, מסופו לתחילתו או באופן אקראי לגמרי .
כאשר פתחתי היום את ההקדמה לספר הזוהר, המהווה חלק מהספר עצמו, מצאתי את הפסקה הבאה: "בהיכל המלך המשיח כבר מוכנים ומזומנים כל התיקונים, הצריכים להתגלות בגמר תיקון עם ביאת המלך המשיח, אף פרט קטן לא יחסר. ואלו הנשמות, שבהיכל המלך המשיח, הן כל אלה, שכבר זכו לגמר התיקון משורש נשמתם עצמם".
ספר הזוהר, ספר היסוד בחכמת הקבלה, מיוחס לרבי שמעון בר יוחאי ותשעת תלמידיו אשר כתבו אותו בהיותם ב"גמר תיקון". בכתביהם מסבירים לנו כי כולנו נגיע למצב הקרוי "גמר תיקון" וכי המצב של "גמר תיקון" הוא מצב נתון שכבר קיים, יותר מזאת, כל התיקונים שאנו אמורים להתקן בהם כדי להגיע לאותו מצב כבר קיימים אף הם. ספר הזוהר מהווה מעין "מתאם" בין תפיסת המציאות שלנו בעולם הזה לתפיסת המציאות שלנו במצב של "גמר תיקון". מעין ספר הוראות לתיקון הנשמה. הכל מצוי בפנימיותנו, גם המצב של "גמר תיקון". כאמור בהקדמה, "מי שזכו לו זכו משורש נשמתם עצמם". כל תכליתנו בחיים האלו היא להוציא את תכנית התיקון מהכוח אל הפועל, ובכך לפעול על פי מחשבת הבריאה.
הערכים החוזרים בספר הזוהר הם של איחוד וחיבור. כנגד האורות שמקורם בעולמות העליונים הניתנים להכרה במצב של גמר תיקון מזכיר הזהר את ה"סיטרא אחרא", הצד האחר, מכלול כוחות החושך והטומאה בעולם. הצד האחר, מונע על ידי הפירוד, שורש הרע. הזוהר חוזר על הבחנות בסיסיות בין ימין לשמאל, בין חסד לדין, בין טוב לרע ובין זכר לנקבה, ותולה את קיומו הטוב של העולם באיזון הנכון בין הקטבים האלה, ביצירת קו אמצע. הקו האמצעי הוא אותו "מקום" בתודעה שלנו, בו אנו יכולים לחוש את אותה אחדות המאגדת בתוכה ניגודים והמכסה על פניהם באהבה, ומאפשרת לנו לפעול מתוך אותה אהבה.