אחת השאלות היותר מעניינות המהוות בסיס לקיומו של אדם כאדם היא במה מותר האדם מן הבהמה? במה אנחנו שונים ממדרגת החי, מה עושה אותנו מיוחדים? ואם אנחנו מיוחדים כיצד אנחנו מממשים את הייחודיות הזו? לאדם יש אפשרות להגיע לקראת סוף ימיו ואז לשאול או למצוא הזדמנות לבחון את חייו הרבה לפני הגיעם לסיומם בעולם הזה ולהצליח לממש אותם טוב יותר בעולם הזה ואולי כפי שנלמד בהמשך להגיע למצב של חיים מלאים שאינם מוגבלים בזמן, תנועה ומקום.
נוכל לומר שאדם מותר מן החי ביכולת הלימוד שלו, ביכולת שלו להתפתח, ביכולת הידע הטכנולוגי ואפילו ביכולת לטוס לעולמות רחוקים. יחד עם זאת אם נתייחס לנושא החיים הטובים כיכולת הגשמה עצמית ברמה הסגולית של המושג הרי לא בהכרח בעל חי מרגיש שהוא חי חיים פחות טובים משל האדם. יתרה מזו, אם נסתכל בצורה אובייקטיבית נראה אפילו מצבים שבעלי חיים חיים טובים יותר.
אז אם קנה המידה למימוש עצמי כערך המבדיל בין אדם מן החי אינו ההנאה שהאדם חווה במהלך חייו לעומת החי ובטח לא אורך החיים כי גם האדם וגם החי כפי שנראה מסיימים את מחזור החיים שלהם בעולם הזה. אז עדיין השאלה שנשאלה נשארת עומדת על כנה ואולי אפילו ביתר שאת.
חכמת הקבלה נכתבה על ידי מקובלים. מקובל הינו אדם שהשיג וחווה את כל מה שהוא כותב עליו. מתוך הגילוי הם כותבים על הכוח העליון שברא את העולם. הם כותבים שלאדם יש מטרה שהינה מעבר לקיום בעולם הזה. העולם הזה על פי חכמת הקבלה הינו אמצעי כעין בית ספר עבור בני האדם. בבית ספר ישנם את כל הגורמים שבאמצעותם מסוגלים בני האדם להכשיר את עצמם.
האדם מחובר לשורשו הרוחני המכונה נשמה אבל אין הוא מרגיש את הקשר הזה. נשמתו של האדם מצויה בעולם עליון המכונה בחכמת הקבלה עולם "האצילות". הנשמה היא נצחית ונמצאת בקשר עם הכוח שברא את העולם המכונה בורא. מערכת היחסים בין הבורא לנברא בעולמות הרוחניים מספקת לנברא את כל הידע של תכלית הבריאה ואת כל הטוב והעונג שיש בידי הבורא לתת. אכן האדם הוא נזר הבריאה כפי שכתוב ומהות חייו ומטרתו בעולם הזה הם רק לגלות ולהשיג את הקשר עם נשמתו ובכך ישיג ויגשים מטרת קיומו. החיבור עם נשמתו יקנה לאדם חיים כמותר מן הבהמה.