מכירים את מבצעי האימוץ של אגודות בעלי החיים? אז הנה מה שקרה לנו. הבת הסטודנטית עברה לה ברחוב וראתה את הכלבים על הדשא. אבחר לי דווקא את הכלב שאף אחד אחר לא ירצה לאמץ, חשבה לה בחלק המודע של המוח, ואילו החלק הלא מודע של המוח אמר, ומקסימום, אמסור אותו להורים שלי, שהם יטפלו בו. כך הצטרפה אל ביתנו ליצ'י, הכלבה המרדנית.
אנחנו לא מומחים גדולים לכלבים, ולא ממש רוצים כלבים, והבת אמרה לנו, בעזרת החלק המודע של המוח שלה, שאין לנו מה לדאוג, היא תסתדר עם ליצ'י בדירת האסימון וצ'ופצ'יק ששכרה בזמן הלימודים, ומקסימום, אבל ממש מקסימום שנראה את ליצ'י, זה יהיה כשהיא תגיע אתה לסופי שבוע. איזה סוג היא, שאלנו אותה, הכוונה גזע, כלומר. איזה גזע היא? רגע, אמרה לנו. היום אפשר לדעת מהאינטרנט הכול על הכול. מה שתרצו. הנה, הראתה לנו. אתרים על גבי אתרים על כלבים, צילומים והתאמות והנה הסוג שלה, של ליצ'י. כנענית. הוי, נחמד, אמרתי. בואי נבדוק מדוע היא כל כך אוהבת לחפור בורות באדמה ולמה לעזאזל היא כל כך לא ממושמעת, ואיך, לכל הרוחות, מחנכים אותה קצת.
אז פתחנו אתר לאילוף כלבים ושם התנוסס הסבר של מאלף מקצועי, במובן שזהו המקצוע שלו, והוא יודע דבר או שניים על כלבים בכלל ועל כנענים בפרט, והוא אמר שאין ממש דרך לאלף את הכנעני ולא מומלץ למישהו שזהו כלבו הראשון לנסות בכלל… כלומר, בקיצור, לא לבעלי לב חלש. לזה קוראים אשר יגורתי. עברו חלפו להם השנים, הבת סיימה את הלימודים ועזבה את העיר לחפש הרפתקאות חדשות, וליצ'י? נותרה איתנו כמובן. אני מהרהרת לא מעט במערכת היחסים הלא פשוטה הזו בינינו, ביני לבין ליצ'י כלומר, לא ביני לבין הבת שלי, שם הדברים פשוטים ומובנים יותר. המסקנה שלי היא שליצ'י היא מורה מצוינת לחיים. היא מכריחה אותי לתרגל נתינה שלא על בסיס של אהבה, וגם זה חשוב, לא?