ויקח מנעליו לרגליו.
ומהי חשיבותם של מנעלים עד כדי כך שכדאי לו למכור את קורות ביתו בשביל זה? היינו, בכדי שתהיה לו היכולת לקחת נעליו לרגליו.
מדוע אינך שורכת את נעליך עד הסוף, הנה פה פיספסת כמה חורים ואת צריכה להתחיל שוב.
אני בת 5, כל חיי חמושה בנעלים גבוהות חסרות כל חן והדר, כשאימי בחריצותה מפקדת עלי מגבוה. אותו יום מיהרתי והתרגשתי כי זה היה יום הולדתי ואני רציתי לרוץ ולרגל כי לא האמנתי שבאמת יבוא צלם ויצלם אותי ואת חברתי לכבוד חג פורים ויום הולדתי.
חברתי גרה קומה מעלי ואנו השתדלנו לבלות כמה שיותר זמן יחד.
לאביה של חברתי היה סלון לנעלי פאר יפיפיות, קלילות ונוחות לנעילה. והיא היתה נאלצת לחכות לי עד אשר אסיים את נעילת עונש הנעלים הגבוהות.
"יש לך פלטפוס" אמרה אמי, רגליים שטוחות, ורק אותן נעליים קלגסיות שאותן את כל כך שונאת יוכלו לתקן את רגליך הפגומות.
באותו יום חג טרחו הורי שליבם היה עימי וידעו כמה גדול צערי, עלבוני, בכל פעם שצריכה הייתי לשים את שתי המפלצות לרגליי "דרך אגב מעולם לא היה לך פלטפוס", גילתה לי אימי לאחר שנים. "מה שבטוח בטוח ויש לך תחפושת יפיפיה שיום ולילה אביך ואני טרחנו בה.
את נימפה!!!" "נימפה ???" שאלתי, "כן, נימפה, שהיא בת ים שחלקה העליון אדם וחלקה השני דג".
אני זוכרת היטב את התצלום, בו באמת ראו חולצה ועליה תפורים צדפים אמיתיים ובאמצא צייר אבי כוכב ים זרחני.
באותו יום גם פיזרו את שערי לראשונה בחיי, שיער ארוך, ארוך, ארוך שמעולם לא היכרתיו כי תמיד קשרו אותו בשרוך.
חברתי קיפצה לה בקלילות נעולה בנעלי סירה שחורות של לקה זרחנית.
גם היום אני מסתכלת באותו צילום. מלמעלה למטה אני רואה היטב את שערי הארוך וחולצת בת הים, אך כשאני מורידה את מבטי למטה, בין כל הסנפירים אני רואה זוג נעליים גדולות ומגושמות, מכוערות להפליא, והנימפה שבי בוכה מרות על שאין לה כל דרך לחזור אל הים הגדול ולשוב להיות בת חורין.
את האזיקים האלה הייתי רוצה להשאיר מאחור אך עד היום הם תקועים בתוך נשמתי
כאבן שאין לה הופכין כמו שמוסבר ב – https://www.michaellaitman.com/he/