כמה שאני אוהבת לקרוא ספרים. אני כל כך אוהבת את זה עד שאני נמנעת מלקרוא בשנים האחרונות. נשמע פרדוקס נכון? העניין הוא שאני אם לילדים צעירים וכשאני קוראת ספרים אני כביכול "נעלמת" מהבית, אני מסתגרת בחדרי וקוראת ללא הרף, גם כשאני נאלצת להפסיק את הקריאה כל המחשבה שלי והרצון שלי הוא לחזור אליה ואני מאבדת סבלנות לכל מה שקורה סביבי בעולם האמיתי, לכל מטלות הבית והשגרה, עבודה, כביסה, ילדים, חוגים, הספר פשוט "גונב" את דעתי והתשוקה לחזור ולקרוא גוברת על כל השאר.
זה לא שכל יתר הדברים שבחיי אינם מעניינים אותי פשוט הסקרנות שמתעוררת בי להמשיך ולקרוא ולדעת מה עלה בגורלם של גיבורי הסיפור גוברת על כל השאר, אני מסוגלת לקרוא עד לשעות הקטנות של הלילה, ממש עד שעיני נעצמות והמוח מתייגע ככה שהראש נופל על הכר והספר נסגר מעצמו. תמיד הייתי ככה. גם כשהייתי ילדה. חייבת לדעת מה קרה הלאה, איך התפתחה העלילה, חייבת לדעת איך התגלגל הסיפור. אני זוכרת את עצמי בבית הספר, פותחת את הספר ומניחה אותו בחשאי על ברכי וקוראת בו במהלך השיעורים, ממש במשך כל יום הלימודים, מתחילתו ועד סופו, אחר כך, בבית, בשעות אחר הצהריים כשכל הילדים היו משחקים למטה בחצר וחברותי היו קוראות לי הייתי מסרבת להצטרף עד שהייתי מסיימת את הספר וסקרנותי באה על סיפוקה.
אני חושבת שהייתה בי ועודנה ישנה סקרנות אינסופית לגבי סיפורי חיים של אנשים. אני מוצאת שזוהי הדרך המהנה והמסקרנת ביותר ללמוד על נפשותיהם של בני האדם, המניעים שלהם, הגרומים הפסיכולוגיים והנסיבות אשר התוו את חייהם. אני מנסה להעביר את האהבה הזאת לילדי, היא אינה קיימת בהם באופן טבעי אך בכל יום אנו משתדלים לקרוא כמה דפים מתוך ספר ולרכוש הרגל וכך אני מקווה שההרגל יהפוך לטבע שני. אני חושבת שהקריאה בונה באדם יכולות שיועילו לו לחיים, היא בונה בו שפה, יכולת לנתח אנשים ותהליכים רגשיים, ידע, אמפתיה, אך מעבר לכל, ספר לוקח את האדם למחוזות רחוקים של דמיון ושמחה. כשילדי יגדלו ויהיה לי יותר זמן תחת ידי אין ספק שאחזור לאותם מחוזות נפלאים. לרעיונות נהדרים נוספים – https://humanitasprize.info